סיפור החטופים הוא סיפורה של החברה הישראלית. חברה המבוססת על ערכים של סולידריות וערבות הדדית חייבת לדאוג להחזיר אותם הביתה.

ללא השבת החטופים, לא תהיה לנו תקומה.

עכשיו זה הזמן להפנות את כל המאמצים בכדי להביא עסקה ולהשיב אותם הביתה. אין מקום לתירוצים ולמריחות זמן כי לא נשאר להם ולנו זמן.

ליוזמה של ״עצירה בטבת״ רתמנו את ארגון ״בית הלל״ ואת ״הרבעון הרביעי״ ויחד קיימנו עצרת המונים למען פדיון שבויים והחזרת החטופים ברחבת שער יפו, ירושלים. לשמחתנו תוך זמן קצר הצטרפו עוד ארגונים מהזרמים יהודים הדתיים  - הקיבוץ הדתי, השומר החדש והנני. כל העניין קרה תוך עשרה ימים בלבד. מרעיון לכדי עצרת. 

כפי שלמדנו מחברינו לקיום העצרת, צום עשרה בטבת הוא יום של זיכרון לחורבן ולמחלוקת, ולא היה מתאים יותר מאשר לקיים את העצרת הזו, דווקא ביום טעון שכזה, יום כמעט נבואי מהעבר, בירושלים. ב-10 בינואר 25׳ קרוב ל-2000 איש ואישה הגיעו, קרובי משפחות חטופים, משפחות שכולות, רבנים, חיילים, אנשי תנועות הנוער ואזרחים שרוצים למנוע חורבן נוסף בחברה הישראלית - כולם מוכנים לשלם את המחיר הכבד להחזרתם של יקירנו הביתה. הייתה זו כפי שהגדירה זו שותפתנו למסע, רותי רוסו, זעקה של הלב.

אין לנו ספק שנצטרך לשלם מחיר על החזרתם של החטופים מחיר כבד מנשוא. אבל המחיר של אי השבתם גדול יותר, אי אפשר להשאירם מאחור. זה לא האתוס הישראלי עליו גדלנו ואותו אנו מתכוונים לקיים. אנו כאן כדי לדאוג אחד לשני, בזמני מלחמה, והלוואי גם בימות שלום שיגיעו. אם יש משהו שניתן ללמוד מתענית עשרה בטבת - אסור לנו לתת למחלוקות ביננו לחלק אותנו לשניים. רק יחד, בשילוב כוחות בידים, דווקא מתוך ההבדלים והשונות שבינינו, רק ככה נוכל לעמוד במחירים הכבדים ולהתחיל בתהליך השיקום שאנו כחברה וכאומה, כל כך משוועים לו. 

זה עלינו.